wpbasket

במגרש שלהן

שחקנית מכללות מנוסה – ראיון עם נוגה פלג פלץ על המעבר למכללת וילאנובה

עבור נוגה פלג פלץ, המעבר ממכללת ראטגרס שבניו ג’רזי למכללת וילאנובה שבפילדלפיה לא פגע בה באופן מקצועי. במקום בקונפרנס ה- BIG TEN, תשחק בקונפרנס ה-BIG EAST. פלג פלץ מייצרת לעצמה מצב חדש במקום עם פחות אי ודאויות. היא משתלבת בעונה הבאה, כסופטמור, במקום שיודע מהי תרומתה של שחקנית ישראלית ומשתפת אותנו בתהליך המעבר שלה – “בסופו של דבר אנחנו לא חיים בשביל לרצות אנשים אחרים והיה לי חשוב למצות את עצמי מבחינת הכדורסל ולהנות מהחוויה הזאת של המכללות שהיא פשוט מדהימה והיא מתנה עבור כל ספורטאית.” מאת ענבר טנא אוריון. עריכה – חגי פלק  קרדיט צילום לתמונות: roster university פלג פלץ תעשה היסטוריה כאשר תהיה הישראלית השלישית שמשחקת בוילאנובה, אחרי שתי שחקניות שהפכו להיות קפטניות נבחרת ישראל ופרשו – ליעד סואץ-קרני אליה נתייחס בהמשך לריאיון זה, וקטיה לויצקי. את אחרי שנה במכללות, מה השנה הזו תרמה לך מבחינת קבלת ההחלטות הפעם? את לא מרגישה כמו בוגרת עם ניסיון רב יותר בקריירה?  “אחרי שנה וחצי במכללות, לחלוטין מרגישה הרבה יותר בוגרת. אחרי שהחלטתי לעזוב את רטגרס היה לי מאוד ברור מה אני מחפשת במכללה החדשה   וההיכרות שלי עם כדורסל המכללות בארה”ב ועם איך שהשיטה עובדת עזרה לי לקבל החלטה שאני מאמינה שהייתה יותר מושכלת ונכונה עבורי.  בדברים מסוימים אני מסכימה שאני מגיעה עם ניסיון מרבי יותר. יש לי ניסיון בכדורסל מקצועני מהשנתיים ששיחקתי בארץ ועכשיו גם יש לי ניסיון של שנה וחצי בכדורסל מכללות. אני מאמינה שהניסיון הזה יעזור לי מאוד בפרק החדש אני מתחילה עכשיו”.  במה היה כרוך התהליך של המעבר? הרבה תפעול? “התהליך של המעבר לא כרוך בהרבה תפעול כמו שחושבים.  היה צריך ורצוי לערוך שיחה עם צוות האימון של המכללה שעוזבים ואז צריך לחתום על טופס שאומר שאת רוצה שיכניסו אותך לפורטל ההעברות ומשם את כמו סוכנת חופשיה ופונים אלייך דרך אימייל וטלפונים”. האם נעזרת בעוד אנשים בדרך לוילאנובה? האם הפריע לך שהמאמן שאימן את סואץ קרני ולויצקי פרש? “האמת היא שבניגוד לתהליך הקודם, בתהליך הזה לא נעזרתי באנשים אחרים.  היו אנשים שעזרו (כמו ליעד למשל) אבל ניסיתי לנהל את רוב התהליך לבד כדי שאחליט בנוח לקבל החלטה שאני שלמה איתה לחלוטין לא ארגיש לחץ לרצות אף אחד. ידעתי מה אני מחפשת ורציתי לעבור את התהליך בצורה הכי חלקה שאפשר בלי לערב יותר מדי אנשים. כמובן שהתייעצתי עם אנשים שדעתם חשובה לי, אבל הפעם התהליך היה יותר אישי ואני מאוד שלמה אתו. ליעד בעיקר הייתה זו שסיפרה עליי – בטרם קיבלתי את ההחלטה הרשמית למעבר,   והם עקבו אחריי בשנתיים האחרונות. אולם, רוב התהליך היה ביני לבין צוות האימון”. לאילו עוד בתי ספר חשבת לעבור? “היו לי הרבה הצעות שונות אבל המקום הנוסף היחיד ששקלתי ברצינות היה אינדיאנה”. מה מצב הקבוצה לקראת העונה הבאה? כמה עוזבות וכמה נכנסות, מה עשו עונה קודמת? “בשנה הבאה מצטרפות 4 רוקיות  (ליאור גרזון ביניהן) ואני החמישית. שחקנית אחת עזבה את הקבוצה (אינני יודעת מה הנסיבות) ועוד 3 סיימו 4 שנים”. איך את מכינה את עצמך לקראת העונה הבאה והאם דאגת לחיבור מול הקהילה היהודית או גורם לתמיכה  רגשית בחו”ל? “לקראת העונה הבאה אני עובדת הרבה על היכולת שלי להגיע לצבע ולייצר. בשנתיים האחרונות התפקיד שלי היה יותר בתור קלעית שיוצאת לקליעה על חסימות ומייצר בעיקר מתפיסה. בשנה הבאה זה יישאר חלק מהמשחק שלי אבל אהיה בהרבה יותר סיטואציות בהן אייצר מכדרור ואצטרך גם לייצר לחברותיי לקבוצה ולכן זה הפוקוס העיקרי שלי הקיץ.”  “מבחינת חיבור לקהילה היהודית, אני מאמינה שזה משהו שאכיר יותר כשאגיע, קשה למצוא בדיוק את כל הגורמים לפני שמגיעים אבל אני יודעת שיש שם מרכז כלשהו שאוכל להגיע אליו במידה וארצה. יש לי משפחה בניו ג’רזי במרחק כשעה נסיעה מוילנובה כך שהם יהוו עבורי גורם לתמיכה רגשית כמו גם עוד כמה חברים שצברתי ברטגרס שימשיכו ללוות אותי במעבר”. ולסיום – כאשר נמצאים במצב שלא בטוחים במקום שלך – מה היתרונות והחסרונות בין מעבר ממקום אחד לשני? “התברכתי במנטורית מדהימה (ליעד סואץ קרני) ובחברים מדהימים שתמכו בי ודחפו אותי לעזוב בידיעה שלא טוב לי איפה שאני נמצאת ושאני יכולה למצוא מקום שיתאים לי יותר ואהיה בו שמחה. ההחלטה לעזוב היא קשה. קשה לעזוב עם המחשבה שלא הגעתי לאן שרציתי או נכשלתי   אבל לא כל מצב  מתאים  לכל אחד ואם הייתי ממשיכה להילחם בהחלטה לעזוב, סתם הייתי מבזבזת עוד זמן יקר שבו אני יכולה להיות במקום שאני שמחה ומרגישה שלמה עם עצמי בו. בנוסף, אני בן אדם מאוד נאמן ואחרי שהתחייבתי למכללה   ולמאמנת ל4 שנים, היה לי קשה להחליט לעזוב ובאיזשהו מקום להפר את ההבטחה. אבל בסופו של דבר אנחנו לא חיים בשביל לרצות אנשים אחרים והיה לי חשוב למצות את עצמי מבחינת הכדורסל ולהנות מהחוויה הזאת של המכללות שהיא פשוט מדהימה והיא מתנה עבור כל ספורטאית. אין לנו את הפריבילגיה כיום להרוויח את הסכומים שגברים מרוויחים וההזדמנות הזאת של לנסוע למכללות מאפשרת לנו לקבל השכלה ברמות הכי גבוהות בזמן שאנחנו משחקות, ולהתחיל לתכנן את היום שאחרי הכדורסל”. 

דור סער מבטיחה “לרקוד” בעונה הבאה

דור סער שלנו, רכזת, שנה שלישית (ג’וניור) מאוניברסיטת מיין, הובילה את קבוצתה ל-2 אליפויות רצופות בקונפרנס ה- America East וזוכה פעמיים בכרטיס הנכסף לטורניר ה-NCAA אשר ידוע גם בכינויו “The big dance” של March Madness. סער, נבחרה לפרשמנית העונה של הקונפרנס בשנתה הראשונה. כ-סופטמור, קוטפת מקום בחמישיית הפלייאוף. והעונה, זוכה במקום בחמישיה השנייה ומגיעה לנבחרת המצטיינות בלימודים (שומרת באופן עקבי על ממוצע 3.5 GPA). בנוסף, הפכה לקלעית השלשות השלישית בטיבה באוניברסיטה ויש עוד עונה אחרונה לפניה. סער מתארת לנו את השגרה החדשה שלה לתקופת הקורונה. כמו כן, מסכמת את העונה שנקטעה ומספרת מול מה יעמדו בעונה הבאה. סטטיסטית, סער, ממוקמת במקום השני באסיסטים עם כ-5 אס’ למשחק. בנוסף, היא במקום השני ובהפרש מזערי מהמקום הראשון ביחס של אסיסטים לאיבודים, דבר שהופך אותה לרכזת היעילה בקונפרנס. סער מצליחה להביא את החוכמה מהמשחק האירופאי לכדורסל של מיין אך העונה נקטעה בדיוק לפני המשחק הקובע. על המקום הראשון בקונפרנס, התמודדה מיין שמתאוששת ממכת פציעות, מול סטוני ברוק שהיו בלתי מנוצחת עד שמיין מנחילה לה הפסד ראשון בעונה הסדירה, קוטעת את הרצף ומתחילה מומנטום חיובי עד לצמרת. סער בצילומי טרום עונה במדי הבית של אוניברסיטת מיין. באדיבות אתר הספורט של מיין מאת: ענבר טנא אוריון סער, ילידת קיבוץ מענית, גדלה באגודת גן מנשה, משם עברה לעמק יזרעאל, ובכיתה י’ עברה לאקדמיה שבווינגייט. הרבה מאמנים תרמו לצמיחתה של סער כשחקנית ביניהם, גלעד ערמון. סער מספרת “כבר מכיתה ד׳ הבנתי שכדורסל זה משהו שבוער בי ויוביל אותי לאורך כל חיי. אוניברסיטת מיין פנו אליי אחרי שראו אותי משחקת בטורנירים של אליפות אירופה לדרג א׳ ודרג ב׳, ולאחר שעשיתי ביקור רשמי באוניברסיטת מיין החלטתי שלכאן אני הולכת”. איך השגרה שלך בימי הקורונה? איך מתמודדים עם אי- הידיעה סביב תחילת האימונים והלימודים? השגרה שלי היום עם המצב הנוכחי, מורכבת בעיקר מ: לימודים, כדורסל ומשפחה. הלימודים עברו למתכונת און ליין ולכן הלימודים עדיין נמשכים כרגיל. אני משתדלת להתאמן כמה שיותר ולעשות כמה שאפשר, כמובן עם כל ההגבלות של הקורונה. אני ממש נהנית עם הזמן שניתן לי עם המשפחה, ממש לא לוקחת כמובן מאליו שחזרתי מוקדם וזכיתי לבלות איתם עוד זמן בקיץ הזה.כרגע הצפי לחזרה לקולג זה כבר בתחילת אוגוסט כדי להתחיל את ההכנה עם הקבוצה לעונה הקרובה.שנה הבאה זו השנה הרביעית שלי בקולג ואני צפויה לסיים את התואר בסופה. איך מסכמת את העונה שחלפה ונקטעה? “קצת קשה לי לסכם את העונה האחרונה שהייתה במיוחד בגלל איך שהיא הסתיימה. עלינו למשחק גמר של הקונפרנס נגד סטוני ברוק שבניו יורק והודיעו לנו יום לפני המשחק כשכבר היינו בניו יורק ובדרך לאימון שהמשחק גמר בוטל עקב הקורונה. היה ממש קשה לשמוע ולקח לי קצת זמן לעכל את זה. אבל לפעמים יש דברים גדולים יותר בחיים, ובריאות של כלל הציבור היא לפני הכל. אז אם אני צריכה לסכם את השנה זו הייתה שנה עם המון עליות וירידות, ספגנו המון פציעות של בנות לאורך העונה ובשלב מסוים נשארנו רק 8 שחקניות כשירות”. “ללא ספק זה היה מאתגר, כל ההרכב והחמישייה שלנו השתנתה והייתי צריכה ללמוד את השחקניות החדשות ובכלל את כל הדינימיקה של הקבוצה, מה עובד יותר ומה עובד פחות. בסך הכל אני חושבת שהייתה עונה טובה, כמובן שבחלק הראשון של העונה היה מאוד מאתגר והיו לנו הרבה הפסדים יחסית, אבל בחלק השני של העונה ושל משחקי הקונפרנס, הצלחנו למצוא את הדינימיקה הנכונה והייתה לנו תקופה טובה, סיימנו מקום שני בליגה הסדירה של הקונפרנס והצלחנו להעפיל למשחק גמר של הפלייאוף בקונפרנס”. מה מצפה לכן בעונה הבאה? יצא לך להכיר את הפרשמניות החדשות? האם יוכלו לפצות על החיסרון של הסיניוריות שעזבו? האמת שעוד לא ממש יצא לי להכיר את הפרשמניות החדשות שמצטרפות אלינו שנה הבאה, רק הייתה היכרות רשמית דרך הזום.שנה הבאה תהיה לנו קבוצה מעניינת, הרבה בנות חוזרות לשחק מפציעות שלא איפשרו להן לשחק השנה, ובנוסף מצטרפות כמה פרשמניות חדשות אז יהיה מעניין זה בטוח.קשה לדעת ולהגיד מה יהיה מאזן הכוחות של הקבוצות בקונפרנס שנה הבאה, יכולה רק להגיד שאנחנו תמיד מכוונות גבוהה ומכוונות לקחת את האליפות של הקונפרנס. יש לאן לשאוף. תרבות ספורט במיטבה בליגת המכללות. מיין בחימום נגד אוניברסיטת דיוק הנחשבת. באדיבות אתר הספורט של מיין

במגרש שלהן – דניאל קריינין

אחרי האהבה יום אחד את תתאהבי. זה יקרה בבוקר חורפי בירושלים, בכיתה ו’2 יסתיימו מבדקי הספורט והמורה תתלה את התוצאות על הלוח. כמה בנים יעמדו שם בפנים חמוצות ויסננו משהו על מזל, חלק ישלחו לעברך חיוך וכולם יעלו בחזרה לכיתות. את תישארי עוד רגע אחד ליד הלוח ועינייך הנדהמות יעברו רשימה-רשימה, כדי לגלות שבראש כל אחת עדיין מופיע אותו שם. “לא רע, מה?”, תשמעי פתאום את המורה שלך אומרת. “אני עושה פה אימון אחרי הלימודים, תבואי”, וככה זה יקרה. מה שכדורי טניס וחגורות ג’ודו לא הצליחו לעשות במשך שנים, הכדור הכתום יעשה היום. תרגישי איך את מתאהבת. אותו ניצוץ של אהבה יבעיר בך אש ואת תמשיכי. הכדורסל יהפוך להיות רוב עולמך והמגרש יהיה לך לבית נוסף, למקום בו תרצי לחגוג כל דבר טוב שקורה ולזה שיצליח לנחם בימים רעים. את תכירי מאמנים רבים וטובים, חלק מהם יהפכו לאנשים החשובים ביותר בחייך. הם יבנו אותך, הם יבינו אותך, הם יהיו שם איתך בכל מחיר. הם ידעו איך להאכיל את האש שלך וידעו איזו רוח היא צריכה כדי לגדול. כשתנסי להבין איך ידעו, תגלי שגם בתוכם יש אש כזו שבוערת. את תמשיכי. תלמדי בהדרגה איך להתנהל בצורה שתאפשר לך לעמוד במה שנדרש ממך, במה שאת דורשת מעצמך: שבראש כל הרשימות יופיע אותו שם. בית הספר ואולם הכדורסל יהיו רחוקים מהמקום בו את גרה, אז הימים יתחילו בשש בבוקר ותחזרי הביתה בלילה. העומסים יעלו, אז תפענחי איך לנצל בצורה טובה יותר כל דקה שיש לך ואיך להגדיל, כשצריך, את כמות הדקות העומדות לרשותך. לעולם לא תוותרי על אימון, גם לא על זה שבגללו כמעט תאחרי לחתונה של אחותך או על ההוא שלפני המבחן שאמרו לך שהוא גורלי-ממש. יהיו לילות בהם תלמדי עם פנס מתחת לשמיכה ובקרים בהם תתעוררי לפני השמש. את שעות השינה כבר תשלימי בהפסקות או בנסיעות, המנות הקטנות האלה יעזרו למה שאת צריכה. האש תבער, לא תרגישי עייפה. תרדי לרזולוציות הנמוכות ביותר. למשל, יום אחד תעברי לקבוצה של הבנים בשיעורי ספורט. זה נשמע כמו עניין די שולי, בסך הכול שיעור ספורט, אבל תגלי שיש דברים קטנים שבטווח הארוך עושים הבדל גדול, והחישוב פשוט. במקום סתם-עוד-שעתיים אליהן את מחויבת בכל מקרה, תזכי בשתי מיני-יחידות אימון כל שבוע בסביבה תחרותית ומאתגרת יותר, שיעזרו לך לשפר את הכושר ואת היכולת הגופנית במהלך העונה. כשתראי שזה עובד, ייווצר שינוי גם ברמה המחשבתית, ותתחילי לשאול את עצמך כל הזמן האם את מאתגרת את עצמך מספיק בכל הזדמנות? האם יש מקומות מהם אפשר לסחוט עוד קצת תועלת? לא תאמיני כמה כאלה תגלי לאורך הדרך. בימים טרופים במיוחד תזכרי לעצור לרגע ולהודות על מה שיש לך ועל האנשים שסביבך. תשאבי השראה מאמא שלך שקמה לפניך, הולכת לישון אחריך ועושה הכול כדי לעזור לך להמשיך להתקדם בשקט, תמיד עם חיוך ענקי. תתפלאי מהביטחון שאת מקבלת מהאמונה שלה בך. תעריכי את החברויות העמוקות ואת הקשרים החזקים שרקמת עם חבריך, עם אהוביך. מדהים איך תמיד הם ידעו לזרוק את המילה שהיית צריכה לשמוע, לשאול לשלומך דווקא אז, לשלוח סיפור, להראות תמונה, לתת ספר, להשאיר חיוך. תגידי להם תודה. האהבה שלך תדע מכשולים, חלקם יאיימו לחנוק את האש שלך. לפעמים אלה יהיו הרגעים בהם תביני הכי טוב שאת באמת רוצה את זה לפחות כמו שאת רוצה לנשום. יציבו מולך מחסומים שימנעו ממך ללכת בדרך בה תכננת, תעקפי אותם. תמצאי דרך אחרת, היא שם. אם אפשר, תבחרי לעשות זאת בשקט; אם צריך, תלחמי. הגיוס לצבא יהיה המחסום הגדול הראשון. זה יהיה עולם חדש שייקח לך קצת זמן להכיר. את תעריכי את האנשים שלצדך, את החוויה ואת ההזדמנויות שהיא מזמנת, את הימים שירגישו כמו סרט מדע בדיוני. למרות כל אלה תרגישי שהאש שלך גוועת, תצטרכי למצוא פתרון שיאפשר לך לחזור לשחק. את תציעי למפקדים שתפגשי את כל מה שיש לך לתת: עוד שעות, סגירת שבתות, כל דבר בתמורה לאפשרות לשוב ולשחק בקבוצה. בהתחלה יענו לך בסירובים מנומסים ובמבטים מבולבלים, עד שתגיע מפקדת מיוחדת אחת שתראה את הניצוץ ותבין את האהבה. אחרי שנה של חיפושים וניסיונות, המחסום יהיה מאחורייך. האושר יהיה עצום, אך קצר. את תפצעי, ואז שוב, ושוב. מתיחה, נקע, שבר, קרע. אהבה היא לפעמים דבר שכואב. כל תחנה כזו תעניק לך סל של אתגרים. את תלמדי מההתמודדות איתם כל כך הרבה. תגלי שיותר מהכאב הפיזי, יכאב לך על חוסר היכולת לשחק. תחווי דאגה מהסביבה, שתצרוב לך כשהיא תתבטא בשאלות כמו “למה את צריכה את זה?”. לשמחתך, באותו שלב כבר תדעי את התשובה ותוכלי להתרכז בלעשות כל מה שצריך כדי לחזור לשחק. תלמדי שלאהוב משהו כל כך ולהיות מלאת רצון ומחויבות להשתפר בו בכל מצב זה לא דבר מובן מאליו והניצוץ ההוא זה לא משהו שמוותרים עליו. אם מה שנדרש זה לעבוד קשה יותר ולכל צחצוח שיניים להוסיף סדרת חיזוקים לרגליים, אז זה יהיה באמת אחלה מבחינתך, את תשתפרי, את תוכלי להמשיך. תלמדי גם להבין את הדאגה ולהעריך את האהבה שאת מקבלת. תביני כמה חשוב לך להקיף עצמך באנשים חיוביים שיעזרו לך, בראשם מאמן שמכיר אותך מצוין ומבין הכול לפרטי פרטים. תהיי מאושרת בכל פעם שתקומי קצת לפני 5 בבוקר לאימון, או כשתקבלי החלטות מהסוג שמכנים “הקרבות” או “ויתורים” בשביל להתקדם עוד קצת, בשביל לדבוק בסדר העדיפויות שתנסחי לעצמך: כדורסל במקום הראשון. תלמדי שלא תמיד תהיה לך שליטה על דברים שקורים, אבל תמיד תהיה לך שליטה על התגובה שלך אליהם: מה תלמדי מהמקרה הזה – על עצמך, על הסביבה שלך? אם לא היה טוב, האם תחפשי תירוצים חיצוניים או שתבחני את האופן בו פעלת ותביני איך להשתפר? האם תתעכבי על ז’אנר ה-“מה היה קורה אם…?”: אם היית מחליטה אחרת, אם לא היית נפצעת, אם היו לך עוד כמה סנטימטרים, או שתשקיעי מחשבה בהחלטות שלפַניך, תהפכי חסרון-לכאורה ליתרון, תתכונני ותתמקדי בדברים עליהם יש לך השפעה? תלמדי שתמיד יש דרך להשתפר ולהתקדם. תמיד. לפעמים קשה לראות אותה כשחשוך, אז תמצאי משהו שיעזור להאיר קצת. לפעמים היא מפותלת ומסובכת, אז תוכלי לפנות למישהו שמכיר אותה ויעזור עם הניווט. לפעמים הדרך עצמה עדיין לא שם, אז זה ייקח יותר זמן וידרשו משאבים, אבל תוכלי לבנות ולעצב אותה בעצמך. תלמדי שמי שכל הזמן מתקדמת – בכל תנאי ובלי תנאים בכלל, כשיש מהמורות וכשהולך חלק – היא בלתי ניתנת לעצירה. את תלמדי שלאהבה שבוערת בתוכך יש את הכוח להפוך אותך לבלתי ניתנת לעצירה. את תלמדי שהאהבה מנצחת. (גם בסיפור שלך.)

במגרש שלהן – נוגה פלג פלץ

שלום לכולם, בטור הזה אספר על הקיץ שלי ואתן סקירה קצרה על איך קיץ בנוי בקולג’ באופן כללי. מי שרוצה לקרוא את הטור הראשון של נוגה, יכול ללחוץ כאן. שנת הלימודים שלי נגמרה ב-7.5 ולמחרת טסתי הביתה. זו הייתה הפעם הראשונה שחזרתי הביתה מאז אוגוסט, אז הגעתי לרטגרס לראשונה. ב-28.5 כולן חזרו לקמפוס כדי להתחיל להתאמן. אני חזרתי מאוחר יותר כדי שאוכל לנסוע עם הנבחרת ב-3 על 3 לאליפות אירופה (לא התאפשר לי בסוף בגלל פציעה). הפוקוס בקיץ הוא על התניית הרגלים טובים יותר, שיפור יכולות אישיות ועבודה על כוח וכושר גופני. האימונים בחדר הכושר מאוד מאתגרים פיזית ומנטלית. המטרה היא להביא אותנו לקצה גבול היכולת כדי שבסוף הקיץ נהיה חזקות יותר פיזית ומנטלית ונהיה מוכנות לעונה. מבחינת לימודים, כולן מחויבות לקחת לפחות שני קורסים במהלך הקיץ. אלו קורסים מזורזים ולכן השעות בכיתה ארוכות יותר (ארבע שעות לשיעור) אולם הקורס נמשך רק שבעה שבועות. יש גם אופציה לקחת קורסים מקוונים (אינטרנטים) כדי לחסוך את ההליכה לכיתה (או אם רוצים לעשות אותם מהבית). בכל מקרה, הקורס מתקדם מהר ומצריך הרבה עבודה ומשמעת. שיעור אחד שמפספסים שווה לשבוע לימודים שלם בסמסטר רגיל. ברטגרס ובהרבה קולג’ים אחרים יש מבחן כושר גופני שהשחקניות חייבות לעבור לפני שיוכלו לשחק. המבחן ברטגרס נחשב לאחד מהקשים ביותר שיש, אם לא הקשה ביותר, ולכן גם ההכנה אליו בקיץ היא בהתאם. את הקיץ התחלנו עם מבחן ביפים שמדד היכן אנחנו נמצאות והאם הבסיס שלנו חזק מספיק כדי להמשיך להתקדם. מי שלא עמדה בדרישות המבחן הייתה צריכה להגיע לאימוני כושר גופני נוספים. בסוף הקיץ אנחנו נבחנות בגרסה קלה יותר של המבחן ולפי התוצאה של כל אחת נקבע לה האם היא מחויבת לבוא לאימוני ריצה בכל בוקר ב-6 בבוקר כשמתחילה השנה (בחורף) או שהיא זוכה להישאר לישון ולעשות אימון כוח רגיל אחר הצהריים. באופן אישי, התמודדתי הקיץ עם פציעה אז בנוסף ללוז הרגיל הייתי בפיזיותרפיה שעתיים ביום 5 פעמים בשבוע. את אימוני הכושר עשיתי על אופניים ובאימוני הכדורסל לרוב יכולתי רק לצפות, או ללמוד דברים בוידאו. לקחתי 3 קורסים לאורך הקיץ אז גם הייתי מאוד עמוסה מבחינת הלימודים אבל היה לי קיץ מאוד מספק למרות הקושי והעומס. אני רוצה לסיים תואר ראשון כפול ותואר שני בארבע שנים, אז כמות השיעורים שאני לוקחת גדולה יותר. את מאי ויוני ביליתי בבית בניסיון להחלים מפציעה בקרסול. משהו שנראה קטן ומשני בהתחלה הפך לפציעה מאוד מתסכלת שלא הצלחתי להיפטר ממנה. זכיתי לזמן איכות עם המשפחה וחברים שלי אבל העיבה עליי המחשבה שאני לא יכולה להתאמן ולשחק ומבזבזת זמן יקר שבו אני יכולה להשתפר. בנוסף, מאוד התרגשתי לקראת הזכות לייצג שוב את המדינה עם נבחרת ה3 על 3 ולצערי בגלל הפציעה זה לא התאפשר. למרות הכל, מאוד נהניתי בבית ולמדתי להעריך מחדש דברים שהיו לי מובנים מאליו – ארוחות שאמא או אבא שלי הכינו לי, היכולת לראות המשפחה והחברים והזכות לגור במדינה בה אנחנו החלק מהרוב ולא שייכים לקבוצות המיעוט. כשחזרתי לקמפוס המשכתי את תהליך השיקום שלי ויחד עם הקורסים שלקחתי היה לי קיץ מאוד עמוס. לאחר כחודש סוף סוף התחלתי להרגיש שיפור במצב הקרסול שלי וחזרתי לפעילות מסוימת. ב-15.8 שוב חזרתי לארץ, הפעם רק לשבועיים. הפעם ידעתי שזו פרידה להרבה זמן ואני ארצה לראות את האנשים שקרובים אליי הרבה כי בקרוב אטוס שוב לתקופה מאוד ארוכה. בפעם השנייה כשעזבתי, זה היה יותר קל ויותר קשה באותו הזמן. מצד אחד, ידעתי כבר לאן אני מגיעה, אני מכירה את האנשים, את המערכת ואת המסגרת. מצד שני, אני יודעת כמה אתגעגע למשפחה והחברים שלי. לעזוב אותם באותו הרגע הופך לקצת יותר קשה. אסיים בדוגמה של יום רגיל שלי במהלך השבוע בקיץ. 6:00 השכמה 6:30 אימון כדורסל 7:30 אימון כוח 8:30 ארוחת בוקר 10:00-12:00 פיזיותרפיה 13:00 ארוחת צהריים 14:00-18:00 הרצאה 18:30 ארוחת ערב 19:30 אימון קליעות אם למישהי יש שאלות לגבי התהליך הזה, היא יכולה לשלוח לי הודעה באינסטגרם (noga_peleg) ואשמח לעזור. נתראה בפעם הבאה. נוגה.

במגרש שלהן – דניאל רבר

הגעתי לליגה האוסטרלית יחסית במקרה, שמעתי את אחת המתאזרחות מדברת על זה שהיא חושבת לנסוע לליגה השנייה באוסטרליה לפני שלוש שנים והרעיון קרץ לי. כיוון שיש לי אזרחות אוסטרלית, התחלתי לבדוק על זה יותר לעומק, דיברתי עם הסוכן שעזר לה בעניין והתחלנו לבדוק את האפשרות שלי לטוס לשחק שם. במשך שנתיים הרעיון לא יצא לפועל בגלל פציעות שהיו לי ולשמחתי הרבה הקיץ הזה זה אכן קרה. השבועיים הראשונים היו סוג של שוק מוחלט; לגור אצל משפחה, הג’ט לג היה קשה, הנהיגה בצד שמאל של הכביש, העובדה שהמסגרת היא רק שני אימונים ומשחק ובשאר הזמן אני לבדי הייתה קצת קשה, אבל לאט לאט את מתחברת לבנות, למשפחה המדהימה שגרתי אצלם, לאמריקאיות הנוספות שאיתך בקבוצה ואת מתחילה להסתגל לחיים שם. הבנות בקבוצה קיבלו אותי בזרועות פתוחות ונורא התלהבו שאני מישראל, בעיקר בגלל שהאוכל שלנו נורא פופולרי במלבורן. גרתי אצל המשפחה של עוזר המאמן של הקבוצה הצעירה, דבר שבהתחלה הלחיץ אותי קצת, אבל מהר מאוד הם אימצו אותי להיות אחת מבנות המשפחה ובזכותם לא הרגשתי אפילו לרגע שאני לבד. אני יכולה להגיד בלב שלם שהם המשפחה השנייה שלי ואני אוהבת אותם בכל ליבי.   האימונים היו שונים מאוד לעומת פה בארץ, כיוון שזאת הליגה השנייה. המסגרת הייתה שני אימונים ומשחק בשבוע אז לא היה זמן ליותר מדי טקטיקה באימונים – חימום, מראים משהו על המגרש ומשחקים. בהתחלה המאמן שלי היה עוצר המון כדי לוודא שכולנו על אותו דף, אבל לאט לאט האימונים התחילו יותר לזרום. גם ההסתגלות לשופטים הייתה קשה, עוד ביומיים הראשונים שלי שיחקתי את המשחק הראשון שלי, אף אחד לא הזהיר אותי מהשופטים ויצאתי בחמש עבירות בעשר דקות הראשונות שלי. זה היה נורא מתסכל אבל לאט לאט למדתי להכיר את השופטים, על מה הם שורקים יותר ומה פחות. הקצב היה שונה, היה קצב מהיר, כששמעתי שהבנות המקומיות לא עושות אקסטרה אימונים מחוץ לאימוני הקבוצה (כיוון שזאת עבודה שנייה שלהן) הייתי בהלם, כי איך אפשר לשחק משחק שלם עם רק שני אימונים, מסתבר שאפשר וגם בקצב נורא מהיר. זה התבטא גם ברמה: כשבאתי ציפיתי לרמה יותר נמוכה ולהפתעתי הרבה היא הייתה יותר גבוהה משציפיתי . צוות האימון כלל מאמן ראשי (מאט) ושלושה עוזרי מאמן שעבדו איתנו בהתנדבות, אנשים חמים נורא שאוהבים כדורסל ורוצים לעזור לשחקניות הצעירות להשתפר. בנוסף, בזמני הפנוי עבדתי עם מאמן כושר ומאמנת אישית שהמאמן שלי קישר אותי אליה, מישל טימס שהייתה האוסטרלית הראשונה ב-WNBA, שהעבודה איתה הייתה חוויה בפני עצמה! את רוב הזמן העברתי עם שתי האמריקאיות הנוספות שהיו איתי בקבוצה, מעבר לאימונים הקבוצתיים היה לנו אולם וחדר כושר העומד לרשותנו במהלך היום, היינו מתאמנות כל בוקר ביחד ואז ממשיכות ליום שלנו, לטייל, לאכול, תוך כדי העונה לקחנו חלק באימון במועדון, אימנתי שלוש פעמים בשבוע קבוצות בגילאים 5-9 ו 11-13, דבר שהיה בהחלט מאתגר. אני חושבת שההחלטה לנסוע, אחרי המון המון לבטים, הייתה ההחלטה הכי טובה שלקחתי. מעבר לחוויה המדהימה של לגור במלבורן, עיר מדהימה ויפה, מה שלקחתי איתי זה להרגיש איך זה להיות במעמד של זרה בקבוצה, לשחק בלי לחשוש שהמאמן יוציא אותי אם אני מאבדת כדור, ללמוד ממאמנים עם תרבות כדורסל שונה, לעבוד במשחק על מה שאני מחליטה לעבוד כי 80 אחוז מהזמן הכדור נמצא אצלי בידיים. זכיתי לטייל במקומות שאני לא יודעת אם הייתי מגיעה אליהם ללא הכדורסל ולהיות בסביבת שחקניות שונה, לשחק נגד שחקניות מהליגה הראשונה באוסטרליה ולראות שאני לא נופלת מהן. אני נמצאת בקושי חודש בארץ מאז שחזרתי ואני כבר משתגעת מהחוסר במסגרת, אני חושבת שלשחק במעמד של זרה במהלך הפגרה תרם לי כל כך הרבה, הביטחון שלי בשמיים, אני מרגישה שאני שחקנית יותר טובה מהשחקנית שהייתי לפני שנסעתי ואני מוכנה ורעבה יותר לעונה הבאה. כששואלים אותי אם הייתי ממליצה לשחקניות אחרות לנסוע לשחק שם בתקופת הקיץ, התשובה תהיה חד משמעית כן! אני בטוח אהיה שם.

במגרש שלהן – רעות מסילתי

בשם הגעגוע. יש לי שני אחים גדולים וכשהייתי קטנה עשיתי כל מה שהם עשו – ככה התחלתי לשחק כדורסל. בבית ספר יסודי שיחקתי עם בנים בכוכב יאיר,עד כיתה ח’ שיחקתי בכפר סבא,עברתי לאקדמיה בוינגייט לתקופת התיכון,חצי עונה עם פתח תקווה בליגת העל  ומשם מעבר חד ממש לצה”ל.שבוע לפני שהתגייסתי עוד לבשתי את המדים של הפועל פתח תקווה ואז ככה פתאום זרקו עליי מדים ונשק והתחלתי דרך חדשה. לפני שנתיים בדיוק הייתי באירלנד יחד עם נבחרת הנערות בדרג ב’, בכניסה לאולם מכרו כדורסל קטנטן וקניתי שניים; אחד מהם כמתנה והשני בשבילי למזכרת, תכלס אז לא ידעתי כמה הוא יהיה משמעותי בשבילי. שבועיים בצבא וכבר כמעט השתגעתי, מה קשור נשק? למה אני צריכה להחליף אותו בכדורסל? בפעם הבאה שחזרתי לצבא כבר הבאתי את הכדור הקטן, בכל שנייה פנויה באוהל ניסיתי לקלוע אותו לתוך קסדה הפוכה, מאז הכדור הזה מגיע איתי לכל בסיס אליו אני מגיעה ועברתי כבר כמה: התחלתי בקורס טייס, נפלתי, טירונות בשבטה, מסלול לוחמים של יחידת רוכב שמיים ועכשיו בה”ד 1. קבוצה טובה זו קבוצה שהייתם מוכנים לצאת איתה למלחמה, השוואה קצת מוזרה אבל משחק על הישארות בדרג א’ נגד סלובקיה, הוא גם סוג של מלחמה. דבקות במשימה, משמעת, מקצועיות, שליחות ורעות, ערכים שבלעדיהם אי אפשר לנצח באים לידי ביטוי בחיי שגרה של שחקנית כדורסל ובאותה מידה בחייה של לוחמת. הבדל יחיד אבל מהותי בין שני סוגי המלחמות – במלחמה אמיתית מדובר בחיי אדם ולכן אי אפשר להפסיד. כתוצאה מכך, כאשר מתאמנים למלחמה מסוג כזה, בו הפסד הוא לא אופציה שאפשר להעלות על הדעת, לא מתפשרים על שום דבר בדרך. לא פעם אחת נדרשתי לעשות משימה שנראתה בלתי אפשרית. איך לתאר את ההרגשה כאשר עומדים במשימה שכזאת ועושים אותה הכי טוב שאפשר? אני לא יכולה, צריך להרגיש.הדרך הזו היא קשה, אבל שעוברים אותה כחלק מקבוצה חזקה ומגובשת, כזאת שהייתם יוצאים איתה למלחמה, הכל הופך לחוויה מטורפת שהייתי מתחילה אותה מההתחלה אם הייתי יכולה. כשקיבלתי הזדמנות לכתוב משהו, בשם הגעגוע, לא יכולתי לומר לא. המגרש שלי התחלף, לא לעוד הרבה זמן.מתגעגעת, רעות.

במגרש שלהן – שיר לוי

EVERYTHING MATTERS אני לא יודעת כמה מכם מאמינים בקארמה. אני לקחתי שלוש טיסות, שני קונקשנים וזוג נעלי כדורסל רק בשביל להגיע לקארמה שלי. מי שמכיר את “אלוהי הכדורסל” יודע שהוא נמצא בפרטים הקטנים. השעה היא 4:30 בבוקר. השעון המעורר סוף סוף נכבה לאחר שלושה “סנוזים”. גם אחרי שנה במערכת קשה להתרגל לשעות האלו. אני מכינה לעצמי קפה שחור טורקי שאמא שלחה לי מהארץ, לוגמת אותו במהרה ועולה על האופניים לכיוון האולם. אני מגיעה לאולם כדי לפגוש שם את לורי, העוזרת מאמנת, ולגלות שלמרות שאני מגיעה שעה לפני שהאימון מתחיל היא הגיעה לשם לפניי. גם אחרי קריירה מפוארת באירופה וב-WNBA היא עדיין לא יכולה להשתחרר מההרגל ולהגיע ראשונה לאולם – זה חזק ממנה. ללורי יש משפט קבוע: “אם לא נהיה מדויקות ונעשה הכול כמו שצריך- אלוהי הכדורסל לא יעזור לנו”. לאחרונה יצא לי לחשוב על המשפט הזה ומה הוא בכלל אומר. הסלוגן של הקבוצה שלנו הוא “everything matters”- הכול משנה. המאמנות שלנו מזכירות לנו את המשפט הזה כל יום. במעגל לפני שהאימון מתחיל, בשיחות קבוצתיות וגם בחדר ההלבשה לפני המשחק. המשפט הזה ליווה אותי כל יום במשך השנה האחרונה, טפטף לי לתודעה, ואני מרגישה שאני מצליחה להבין אותו היום יותר מאי פעם. הייתי רוצה לפתוח בדוגמא מהעונה שעברה: יום ראשון. בדיוק חזרנו מקליפורניה אחרי שני משחקים קשים מול סטנפורד וברקלי. התאמנו במשך שעתיים, עברנו על התרגילים, על האאוטים והתכוננו למשחק הבא. נשארה דקה לסוף האימון – התקפה אחרונה. אני עומדת בפינה והכדור נזרק לסל. נשארתי לעמוד במקום. “איך את לא הולכת לריבאונד התקפה?” coach E הסתכלה עליי במבט שהוריד לי 4 שנים מהחיים (ב-4 שנים כאלה כבר יכולתי לסיים תואר ראשון) ואני שותקת. “הרי את יודעת כמה זה חשוב. זאת הסיבה שאנחנו מפסידות משחקים, בגלל שלא הלכת לריבאונד בהתקפה האחרונה של האימון, ככה אנחנו נראות”. באותו רגע זה נראה לי לא הוגן. אני עובדת כל כך קשה כל יום, מגיעה שעה לפני כל אימון, זורקת, מרימה משקולות, קוראת את כל הסקאוטינג כמה פעמים לפני כל משחק ובגלל שלא הלכתי לריבאונד התקפה אחד בדקה האחרונה של האימון אנחנו מפסידות משחקים? ואז זה הכה בי. זאת בדיוק הסיבה. “הכול משנה” אומר שכל פרט הכי קטן והכי שולי הוא קריטי ויכול לקבוע ניצחון או הפסד. זה אומר שאם כל שחקנית לא תהיה בשיא המנטלי, הפיזי והרגשי שלה בכל רגע נתון זה ישפיע על כולן. אם שחקנית אחת תקום בבוקר ותחליט שלא מתחשק לה להתאמן זה יוריד את כולן למטה ביחד איתה. “הכול משנה” אומר שגם אם לא מתחשק לי להתאמן היום אני אכנס לאולם עם חיוך ולא אתן לאף אחד לראות, אפילו לא לרגע, שלא מתחשק לי להיות שם. הרבה אנשים אוהבים להאשים את האמריקאים בזיוף. אומרים שהם נחמדים מדי ושהם משתמשים במסכות. אני לא רואה בזה זיוף, אלא כבוד לאנשים מסביבי. נמצאים סביבי אנשים שהעבודה היחידה שלהם בחיים היא להפוך אותי לטובה וחזקה יותר. המאמנות, מאמני הכושר, הפיזיותרפיסטים, התזונאיות והיועצים האקדמאיים משקיעים בעבודה הזאת את חייהם. אז מי אנחנו שנחליט שלא מתחשק לנו להתאמן היום כשהעבודה היחידה שלנו היא החלום של כל שחקן או שחקנית כדורסל – לעשות את מה שאנחנו הכי אוהבות  בתנאים הכי טובים ומקצועיים? אבל רק להגיע לאימון זה לא מספיק. רק להיות נוכחת לא אומר שהתאמנת באמת. הרעיון של “הכול משנה” אומר שכל יום, כל שעה שאנחנו דורכות באולם או בחדר משקולות אנחנו צריכות להביא את האני הכי טוב שלנו. להשקיע את כל האנרגיות המנטליות, הפיזיות והרגשיות שלנו. לתקשר, להתלהב, לשמוח אחת בשביל השנייה ולכעוס כשאנחנו משחקות לא טוב. לקחת את זה אישית. כל פעולה. גם אם זאת הדקה האחרונה של האימון, גם אנחנו עייפות וגם אם כואב לנו, גם אם למדנו כל הלילה ויש לנו עבודת הגשה וגם אם אנחנו מתגעגעות הביתה, אנחנו צריכות להביא את המאה אחוז שלנו בכל רגע נתון על המגרש. ברגע שעזבתי את ישראל יצאתי למסע. מסע מנטלי שהופך אותי כל יום לחזקה יותר ונותן לי כלים להתמודד עם מצבים שונים בחיים. הדבר הכי חשוב שאני לומדת מהמאמנות שלי זה את החשיבות של קשיחות מנטלית. הן לימדו אותי שקשיחות מנטלית זה משהו שאפשר לפתח, משהו שאפשר לגדל. ממש כמו שריר חדש. הן לימדו אותי שזה לא משנה כמה מוכשרת אני, מה שמשנה זה כמה תחרותית אני. כמה אני רוצה לנצח. במילים אחרות, הן מלמדות אותי כל יום מה זה אומר להיות ספורטאית ברמה הגבוהה ביותר. המאמנת שלי, coach E היא All American point guard, לשעבר וזוכת מדליית זהב באולימפיאדה של 1988. היא נכנסה ל-women basketball hall of fame ב-2002. היא אלופה אמיתית. הסיבה לכך היא שהיא כנראה שיחקה בדיוק כמו שהיא מאמנת היום – בלתי מתפשרת, מקצוענית ועם ההבנה שאם הכול לא משנה- כלום לא משנה.

במגרש שלהן – מוריה חסון

שנה שלמה, שנה שלמה שאני לא עושה את הדבר שהכי משמח אותי ועושה לי טוב.23.7.18 – לא אשכח את התאריך הזה בחיים. יומיים-שלושה לפני טיסה, אימון של נבחרת ישראל נערות 3X3, ספורטק הרצליה. עליתי לבלוק ובנחיתה הברך קרסה פנימה…באותו רגע הדבר היחיד שרציתי לראות זה את המבט של אבא שלי שיגיד לי “הכול בסדר, קומי ותמשיכי לשחק, קטן עלייך.”אכן קיבלתי את המבט הזה. אבא היה שם, הסתכל עליי, נעצנו עיניים אחד בשנייה, קמתי על הרגליים, קצת ספריי קרח, קצת ספרינטים בצד, קפיצות וחזרתי לשחק עד שעשיתי את הצעד וחצי שפירק לי את הברך סופית.שם כבר הבנתי שקרעתי את הצולבת, משמע אין טיסה למוקדמות אליפות אירופה 3X3, אין לשחק באס”א ירושלים. מה עושים מכאן?חזרתי הביתה, בדרך עצרנו לקנות קרח, 45 דקות נסיעה שאני עם קרח ואני יודעת בלב שקרעתי, כן, קרעתי את הצולבת אבל לא הייתי מסוגלת להגיד את זה, במיוחד לא ליד אבא שנתן את המבט של “הכול בסדר”.מגיעה הביתה, ממשיכה לרוץ ולהכניס לעצמי לראש שהכול בסדר, לא קרה כלום, קצת חבלה בברך ומחר יום חדש.קמתי בבוקר, הברך נראית כמו בלון, ואז התפרקתי, כן כן אני התפרקתי, לא ידעתי מה אני אמורה לעשות, איך אומרים לאבא ואמא שקרעתי צולבת, איך אומרים שמשהו לא בסדר כשאת משדרת מבחוץ שלא קרה כלום?כמו כל אמא, אמא שלי הבינה שמשהו לא בסדר, שאני לא אותה מוריה. שמשהו קרה…פרוצדורה, MRI, תוך 5 שעות פענוח ופגישה עם ד”ר ערן דולב, טיפול פיזיותרפי במכון וינגייט וכל זה לפני הדבר האמיתי. ניתוח – 17.9.18. ניתוח באסף הרופא אצל ד”ר דרור לינדנר וד”ר יפתח בר; קרע מלא בACL (צולבת) וקרע במניסקוס הלטרלי. ומכאן יוצאים לדבר האמיתי. מתחילה פיזיותרפיה 5 פעמיים בשבוע. בשבוע הראשון כאבים לא נורמליים, עבודה על טווחי תנועה, חיזוקים בלי סוף. שבוע שני אותו דבר כמו השבוע הראשון וכך הלאה.חודש וחצי אחרי הניתוח ומשהו לא מתקדם. היישור נתקע 20+ מעלות ביישור וכיפוף עד 90 מעלות. משהו לא מסתדר. התפרקתי עוד פעם. שבועיים עבודה קשה והכל תקוע. ביקורת באסף הרופא: ציקלופ (עצם זר על השחזור של הצולבת) – משמע ניתוח שני. ניתוח שני – 11.12.18 ניתוח באסף הרופא. כן כן ניתוח שני, שבו ד”ר בר וד”ר אגר נמצאים. נכנסים לניתוח: קרע במניסקוס המדיאלי, מניפולציה, הידבקויות.והגרוע מכל – סד ביישור של 30 מעלות למשך שבוע וחצי. אין ללכת, אין לנהוג, אין לצאת מהבית – רק לטיפולים. ככה במשך שבוע וחצי. התפרקתי שוב, לא יודעת מה לעשות עם עצמי ולמה אני צריכה את כל זה, החלטתי לא לוותר, להוכיח לעצמי שאני יכולה להציב מטרות קטנות בדרך ופשוט להשיג אותן. פיזיותרפיה 5 פעמים בשבוע, 3 פעמים בוינגייט ועוד פעמיים בירושלים.מתקדמת, מורידה את הסד, מתחילה ללכת אחרי חודש מהניתוח השני, מתחילה לרוץ 3 חודשים אחרי הניתוח השני, מתחילה לקפוץ אחרי 4.5 חודשים מהניתוח השני, מרגישה שאני מתקדמת, טווחי תנועה מלאים, הכל הולך לפני התכנית ואז… לחץ בברך, כאבים מטורפים באזור הבורג שמחזיק את הרצועה. משהו לא מסתדר! לא מצליחה לרוץ, לא מצליחה לקפוץ, לא מבינה מה קורה. הרי אני בעלייה; עברתי ניתוח שני, הכול בסדר, ד”ר לינדנר אמר שהכל בסדר, אז הכל בסדר. למה שוב הברך בוגדת בי? מנוחה של שבועיים בלי ריצה וקפיצה, רק חיזוקים וכלום לא מתקדם. לחץ מטורף בברך. מתחילה להיות דלקת באזור הבורג. החלטה: צריך להוציא את הסטייפל, משמע ניתוח נוסף. ניתוח שלישי – 22.5.18 הוצאת סטייפל. הניתוח עבר בשלום, הרגל נראית מעולה. יש אישור לחזור לעצמי לאט לאט. חוזרת לרוץ אחרי שבוע וחצי מהניתוח השלישי, חוזרת לקפוץ שבועיים וחצי אחרי הניתוח, מרגישה טוב עם עצמי, אבל מה שכן אחרי 3 ניתוחים כל השרירים שהיו כבר התפוגגו. הירידה במסת השריר משמעותית מאוד ואז מתחיל הבלגן עם דלקות בגיד הפיקה. לא נורא, עוד שבוע של מנוחה ואני חוזרת לעצמי. חודש אחרי הניתוח השלישי:רצה.קופצת.עולה למגרש.שינוי כיוון.פיזיותרפיה 5 פעמים.חיזוקים.חדר כושר. כבר עברה שנה מהניתוח. התחלתי לעשות אחד על אחד, חתמתי באס”א ירושלים על חוזה חדש וממש מרגישה מוכנה לחזור למשחק שכל כך עושה לי טוב! ותודה לאל מרגישה את הסוף.לא שוכחת אף פעם להגיד תודה על מה שיש וגם על מה שאין,וזוכרת את המשפט הכול לטובה גם כשברוב הזמן זה לא היה נראה ככה. והחיוך תמיד נשאר!

במגרש שלהן – דור סער

דור סער לומדת ומשחקת באוניברסיטת Maine שנמצאת בצפון מזרח ארצות הברית. היא מתחילה שם את שנתה השלישית, וככה נראה לו”ז שבועי שלה: יום שני – אני קמה בסביבות 7:00 בבוקר והולכת לאולם לזרוק. אוכלת ארוחת בוקר והולכת ללימודים: שיעור ראשון 9:00 – 9:50.שיעור שני 10:00 – 10:50.בהפסקה הזאת אני בדרך כלל הולכת לעשות שיעורים במרכז למידה (מתחם מסודר של כל הספורטאים במכללה בה הם יכולים לעשות שיעורים ועבודות) ואם אין משהו מיוחד אני הולכת לחדר הלבשה שם רוב הבנות שאין להן שיעור באותו הרגע נמצאות. לפעמים אנחנו גם עולות לצפות באימון של הכדורסל בנים אם מתאפשר. לאחר מכן אוכלת ארוחת צהריים והולכת לשיעור השלישי 13:00-13:50. חוזרת לאולם, ואז אימון כח 15:00-16:00 ואימון קבוצה 16:15-18:45. ארוחת ערב, שיעורים אם עוד נשאר ולישון. יום שלישי – קמה בסביבות 6:30 בבוקר והולכת לאולם לזרוק. מתקלחת, חוטפת משהו לאכול והולכת לשיעור הראשון 8:00-9:30. אוכלת ארוחת בוקר מסודרת, עושה קצת שיעורים/הולכת לחדר הלבשה לסיים לארגן מזוודה ודברים לטיסה/נסיעה.אימון כח 12:30-13:30וידאו 13:45-14:05 אימון קבוצתי 14:15-17:15מקלחת, חוטפות משהו לאכול ויוצאות לשדה בסביבות 18:00. טיסה והגעה ליעד בסביבות 23:30-24:00.** כשיש טיסה בדרך כלל האימון מוקדם יותר באותו היום ואם האימון מתנגש עם הלימודים אז בדרך כלל מגיעים לאימון ולא מגיעים לשיעור, אלא אם כן זה מקרה מיוחד. יום רביעי – קמים מאוחר יחסית, ארוחת בוקר בסביבות 9:30. זמן לטיפולים/חופשי.וידאו וארוחה קטנה/צהריים לפני אימון 12:30-13:00.אימון 13:30-15:30.חוזרים למלון להתקלח וארוחת ערב ב18:30.חוזרים למלון, עושה השלמות ללימודים והולכים לישון בסביבות 22:30. יום חמישי (משחק) – ארוחת בוקר ב9:00.זמן טיפולים/חופשי.אימון בוקר/לפני משחק 11:00-12:00.ארוחת צהריים ווידאו 14:30.משחק 19:00.מקלחת ויציאה לשדה התעופה אחרי המשחק, טיסה חזרה. יום שישי (בארה”ב זה יום רגיל בשבוע) – אוכלת ארוחת בוקר והולכת ללימודים: שיעור ראשון 9:00 – 9:50 שיעור שני 10:00 – 10:50בהפסקה הזאת אני בדרך כלל הולכת לעשות שיעורים במרכז הלמידה (מתחם מסודר של כל הספורטאים במכללה בו הם יכולים לעשות שיעורים ועבודות), ואם אין משהו מיוחד אני הולכת לחדר הלבשה שם רוב הבנות שאין להן שיעור באותו הרגע נמצאות. לפעמים אנחנו גם עולות לצפות באימון של הכדורסל בנים אם מתאפשר. לאחר מכן אוכלת ארוחת צהריים והולכת לשיעור השלישי 13:00-13:50. חוזרת לאולם, הולכת לזרוק אם יש אולם פנוי.אימון כח 15:00-16:00 ואימון קבוצה 16:15-18:45. ארוחת ערב, שיעורים אם עוד נשאר ולישון. יום שבת (תחילת סופ”ש) – קמה בסביבות 8:00, אוכלת ארוחת בוקר מסודרת, ועושה שיעורים במרכז למידה/הולכת לראות משחק של אחד ענפי הספורט אם יש.אימון קבוצה 10:00-12:30.אימון כח 12:45-13:45.מתקלחת וארוחת צהריים מסודרת.עושה שיעורים/יושבת עם חברות.הולכת לאולם לזרוק 19:00-20:00.מתקלחת, ארוחת ערב ולישון. יום ראשון (סופ”ש) – חופש. ** כשאנחנו בנסיעות ומשחקות בחוץ, חובת השלמת הלימודים היא עלינו, לכן אנחנו צריכות להשלים את החומר הנלמד בזמן הנסיעות ובמהלך השבוע.** דוגמה לשבוע לגיטימי כשיש משחק חוץ ביום חמישי בnon-conference schedule.

במגרש שלהן – לינוי ביטון

בחודש אפריל 2018, נפצעה לינוי ביטון בברך, מה שהתברר לאחר מכן כקרע ברצועה הצולבת הקדמית. כשנה לאחר מכן לינוי חזרה לשחק, ואחרי המשחק העלתה על הכתב את התחושות שלה. לינוי משתפת איך זה לחזור לשחק אחרי שנה מחוץ למגרשים: 16.4.19 המשחק הראשון שלי אין דרך לתאר את מה שהרגשתי במשחק הזה! מהבוקר כאבה לי הבטן מהתרגשות. כל היום חשבתי מה יהיה כשאגיע למשחק, מה יקרה ברגע שנטע תצעק “לינוי חילוף” כל היום חיכיתי להגיע לרגע זה שהמשחק יתחיל ואעלה למגרש! התחיל החימום, רציתי להכין את הגוף שלי הכי טוב שאפשר כדי לעלות הכי מוכנה שאני יכולה להיות. כמה דקות לסוף החימום ניגשתי לנטע וביקשתי שתגיד לי שתי דקות לפני שאני עולה למגרש כדי שאעשה שוב חימום קל בצד. עלו לי המון מחשבות בחימום כמו מה יקרה אם לא אשחק טוב, מה אם אאכזב את הקהל שצופה בי ואת החברים שלי שבאו לעודד אותי ושנה שלמה חיכו לראות אותי על המגרש משחקת, הפחד שלא אהיה מספיק טובה ומה יחשבו עלי אם לא אצליח, מחשבות מיותרות שסתם גרמו לי לתחושת לחץ. רציתי להרגיע את עצמי אבל זה היה חזק ממני אך האמנתי בעצמי שברגע שאעלה למגרש וברגע שאתחיל לשחק המחשבות האלה יעופו לי מהראש כי הן לא מעניינות, מה שחשוב הוא לשחק וליהנות! 5 דקות עברו מתחילת המשחק. נטע קראה לי ואמרה “תתחמי את נכנסת” עלה לי חיוך קטן כזה על הפנים שלא רוצה שכולם יראו למרות שאני חושבת על זה עכשיו למה לא חייכתי כמו שרציתי? הייתי צריכה להמשיך את החיוך שלי בגאווה כי זאת זכותי, אחרי יותר משנה שלמה שעבדתי כל כך קשה כדי להגיע לרגע הזה והנה הוא מגיע אז ברור שאחייך חיוך ענק! עשיתי ריצה קלה בצד של המגרש המשכתי בתרגילי אתלטיקה קלים, מתגברות וקצת צעדי הגנה. הגיע הרגע שלי לעלות למגרש, התחושה הזאת ברגע הזה שרצים מהספסל לעמדת חילוף ותוך כדי מסירים את החולצת חימום. תחושה כל כך כיפית שאי אפשר להסביר במילים. פעולה שמעריכים אותה רק אחרי שלא יכולים לבצע אותה כל כך הרבה זמן.. מהיום החלטתי שכל רגע שאעלה על המגרש אני אעריך! לא אוותר לעצמי אף פעם ואעשה את הכי טוב שאני יכולה. היום אני יודעת שאני יכולה, אני יודעת שאם אמשיך בדרך שלי אגיע לאן שארצה! עליתי למגרש, הלב שלי דפק כמו שהוא לא דפק בחיים! בדקה הראשונה הייתי בעננים, לא האמנתי שהרגע הזה הגיע! לאחר מכן נכנסתי למשחק כל הזמן היה לי חשוב להקשיב לרכזות שאיתי על המגרש כדי לא לעצור לקבוצה את השטף של המשחק. רציתי לכפר על זה שאני לא יודעת את התרגילים של הקבוצה בזה שאתן מעצמי יותר בהגנה למעני ולמען הקבוצה. בפוזשנים הראשונים של ההתקפה זזתי ללא כדור וחיפשתי את המסירה הנכונה. בהמשך הרגשתי שיש לי שלשה פנויה ולקחתי אותה. היא הייתה קרובה להיכנס. אני גאה בעצמי שלקחתי אותה אחרי דקה וחצי על המגרש. בהמשך שיחקנו תרגיל שהפך לחופשי היה חדירה הוצאה חדירה הוצאה, שירה חדרה לטבעת וחתכתי כדי שתהיה לה זווית מסירה, היא מסרה אליי את הכדור ועליתי בג’אמפ לקליעה. הכדור נכנס לסל!!! זאת הייתה תחושה שאי אפשר לתאר. זה היה סל מיוחד, הסל הראשון שלי, בדרך החדשה שלי אל המטרה שלי. אני היום יודעת לאן אני רוצה להגיע. אני מבינה כמה הכדורסל זה חלק ממני. אני מבינה לאילו תחושות אפשר להגיע מהמשחק הזה שנקרא כדורסל! ישר אחרי הסל המרגש ירדתי להגנה הכי מהר שאני יכולה. שמרתי על עדן רוטברג (שחקנית מנוסה, כבר כמה עונות בליגת על ) היא כדררה מולי והסתכלתי לה בגובה העיניים, שמרתי נמוך בהגנה ורציתי לקחת לה את הכדור. הצלחתי לעשות דיפלקשן ולהעיף לה את הכדור מהיד. עוד רגע בו חשבתי לעצמי “לינוי את כאן תמשיכי ככה”. המשכתי לשחק, נהניתי בטירוף ונגמר לו הרבע הראשון. ירדתי מהמגרש ותחושת הקלה ושמחה הציפה אותי חשבתי לעצמי “וואו לינוי עשית את זה, עברת את החלק הראשון. עוד מעט תיכנסי למשחק שוב, ותלמדי ותיהני ממנו עוד יותר. עבר לו הרבע השני וגם השלישי, עודדתי המון את הקבוצה והייתי דרוכה לרגע שאעלה למגרש. התחיל הרבע הרביעי, נטע אמרה לי : “לינוי 8 דקות על השעון תתחילי חימום”. שוב עלה לי חיוך והפעם חיוך שמח וגאה. שוב הלכתי לצד של המגרש. עשיתי חימום, הרגשתי מיוחדת, עליתי למגרש, שוב שמעתי את הקהל והפעם עוד יותר חזק כי הגיעו עוד אנשים. עליתי 6 דקות לסוף המשחק. במשך כל הזמן הזה התוצאה הייתה צמודה, הייתי בתוך המשחק – כל מה שרציתי זה לקחת את הכדור אליי בהגנה ולרוץ כמה שיותר מהר ואגרסיבי להתקפה. לקחתי כמה ריבאונדים, הייתי על הרצפה כשנאבקתי על הכדור והשארתי אותו בידיים שלי! כל מה שרציתי זה שהכדור יהיה אצלי. לא חשבתי על הרגל לא חשבתי על הפציעה פשוט נהניתי מלשחק. היה פוזשן שלקחתי ריבאונד הגנה ופשוט דחפתי את הכדור הכי מהר שלי קדימה, “מחוף לחוף” ככה זה נקרא, הרגשתי את הגוף שלי רותח ואותי מניעה מבערים בצורה מטורפת והגעתי עד הטבעת, אפילו הפלתי בדרך את איילה. הכדור התגלגל ולא נכנס, אבל הייתי גאה בעצמי על הפעולה הזאת. בהמשך המשחק ביצענו תרגילים אני נשארתי קשובה לרכזות וסמכתי עליהן שהן יובילו אותי לאן שצריך. המשחק היה נורא צמוד. 55 שניות לסוף נטע לקחה טיים אווט ועשתה חילופים. התוצאה על הלוח הייתה 44-46 . קיבלתי בהבנה את ההחלטה של נטע, סמכתי על השחקניות שאיתי בקבוצה שהן יעשו את העבודה כראוי בדקה האחרונה של המשחק כדי שננצח. וואו המשחק נגמר. כל כך רציתי לבכות מהתרגשות אבל החזקתי את עצמי, בסוף המשחק התאספנו במעגל ונטע אמרה את דבריה לגבי המשחק שהיה, נטע ציינה אותי בדבריה ואמרה “היו רגעים שהיית יותר אינטנסיבית משאר הבנות בקבוצה, כל הכבוד לך שיחקת בלי פחד וזה חשוב למשחק ראשון.” פעם ראשונה שנטע החמיאה לי מול כולם. שמחתי והתרגשתי בטירוף, יצאנו מהמעגל ושחררתי את הדמעות שהחזקתי בתוכי, אלו היו דמעות של אושר! דמעות של שמחה! המחזור הצעיר בא אליי, חיבק אותי ובאמת שמח עבורי וכך גם הבנות של הכדורגל שהיו בקהל והחברות שלי מהכדורסל. ניצן אמרה לי בסוף המשחק “לינוי בדקות האחרונות של המשחק פשוט הייתי בהגנה ולקחת את הכדור ואמרתי לוחמת!” זאת המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל. אני צמאה למשחק הזה, אני צמאה לממש את הפוטנציאל שלי, אני צמאה ללמוד את המשחק, להתפתח ולהתקדם. לא הרגשתי ככה אף פעם. תמיד רציתי להשתפר ותמיד רציתי להתקדם אבל היום אני יודעת להצביע על איפה אני רוצה להתקדם ומה אני רוצה לשפר ומבינה את המשמעות של מה אני צריכה לעשות כדי שזה יקרה!