במגרש שלהן

הגעתי לליגה האוסטרלית יחסית במקרה, שמעתי את אחת המתאזרחות מדברת על זה שהיא חושבת לנסוע לליגה השנייה באוסטרליה לפני שלוש שנים והרעיון קרץ לי. כיוון שיש לי אזרחות אוסטרלית, התחלתי לבדוק על זה יותר לעומק, דיברתי עם הסוכן שעזר לה בעניין והתחלנו לבדוק את האפשרות שלי לטוס לשחק שם. במשך שנתיים הרעיון לא יצא לפועל בגלל פציעות שהיו לי ולשמחתי הרבה הקיץ הזה זה אכן קרה. השבועיים הראשונים היו סוג של שוק מוחלט; לגור אצל משפחה, הג’ט לג היה קשה, הנהיגה בצד שמאל של הכביש, העובדה שהמסגרת היא רק שני אימונים ומשחק ובשאר הזמן אני לבדי הייתה קצת קשה, אבל לאט לאט את מתחברת לבנות, למשפחה המדהימה שגרתי אצלם, לאמריקאיות הנוספות שאיתך בקבוצה ואת מתחילה להסתגל לחיים שם. הבנות בקבוצה קיבלו אותי בזרועות פתוחות ונורא התלהבו שאני מישראל, בעיקר בגלל שהאוכל שלנו נורא פופולרי במלבורן. גרתי אצל המשפחה של עוזר המאמן של הקבוצה הצעירה, דבר שבהתחלה הלחיץ אותי קצת, אבל מהר מאוד הם אימצו אותי להיות אחת מבנות המשפחה ובזכותם לא הרגשתי אפילו לרגע שאני לבד. אני יכולה להגיד בלב שלם שהם המשפחה השנייה שלי ואני אוהבת אותם בכל ליבי.   האימונים היו שונים מאוד לעומת פה בארץ, כיוון שזאת הליגה השנייה. המסגרת הייתה שני אימונים ומשחק בשבוע אז לא היה זמן ליותר מדי טקטיקה באימונים – חימום, מראים משהו על המגרש ומשחקים. בהתחלה המאמן שלי היה עוצר המון כדי לוודא שכולנו על אותו דף, אבל לאט לאט האימונים התחילו יותר לזרום. גם ההסתגלות לשופטים הייתה קשה, עוד ביומיים הראשונים שלי שיחקתי את המשחק הראשון שלי, אף אחד לא הזהיר אותי מהשופטים ויצאתי בחמש עבירות בעשר דקות הראשונות שלי. זה היה נורא מתסכל אבל לאט לאט למדתי להכיר את השופטים, על מה הם שורקים יותר ומה פחות. הקצב היה שונה, היה קצב מהיר, כששמעתי שהבנות המקומיות לא עושות אקסטרה אימונים מחוץ לאימוני הקבוצה (כיוון שזאת עבודה שנייה שלהן) הייתי בהלם, כי איך אפשר לשחק משחק שלם עם רק שני אימונים, מסתבר שאפשר וגם בקצב נורא מהיר. זה התבטא גם ברמה: כשבאתי ציפיתי לרמה יותר נמוכה ולהפתעתי הרבה היא הייתה יותר גבוהה משציפיתי . צוות האימון כלל מאמן ראשי (מאט) ושלושה עוזרי מאמן שעבדו איתנו בהתנדבות, אנשים חמים נורא שאוהבים כדורסל ורוצים לעזור לשחקניות הצעירות להשתפר. בנוסף, בזמני הפנוי עבדתי עם מאמן כושר ומאמנת אישית שהמאמן שלי קישר אותי אליה, מישל טימס שהייתה האוסטרלית הראשונה ב-WNBA, שהעבודה איתה הייתה חוויה בפני עצמה! את רוב הזמן העברתי עם שתי האמריקאיות הנוספות שהיו איתי בקבוצה, מעבר לאימונים הקבוצתיים היה לנו אולם וחדר כושר העומד לרשותנו במהלך היום, היינו מתאמנות כל בוקר ביחד ואז ממשיכות ליום שלנו, לטייל, לאכול, תוך כדי העונה לקחנו חלק באימון במועדון, אימנתי שלוש פעמים בשבוע קבוצות בגילאים 5-9 ו 11-13, דבר שהיה בהחלט מאתגר. אני חושבת שההחלטה לנסוע, אחרי המון המון לבטים, הייתה ההחלטה הכי טובה שלקחתי. מעבר לחוויה המדהימה של לגור במלבורן, עיר מדהימה ויפה, מה שלקחתי איתי זה להרגיש איך זה להיות במעמד של זרה בקבוצה, לשחק בלי לחשוש שהמאמן יוציא אותי אם אני מאבדת כדור, ללמוד ממאמנים עם תרבות כדורסל שונה, לעבוד במשחק על מה שאני מחליטה לעבוד כי 80 אחוז מהזמן הכדור נמצא אצלי בידיים. זכיתי לטייל במקומות שאני לא יודעת אם הייתי מגיעה אליהם ללא הכדורסל ולהיות בסביבת שחקניות שונה, לשחק נגד שחקניות מהליגה הראשונה באוסטרליה ולראות שאני לא נופלת מהן. אני נמצאת בקושי חודש בארץ מאז שחזרתי ואני כבר משתגעת מהחוסר במסגרת, אני חושבת שלשחק במעמד של זרה במהלך הפגרה תרם לי כל כך הרבה, הביטחון שלי בשמיים, אני מרגישה שאני שחקנית יותר טובה מהשחקנית שהייתי לפני שנסעתי ואני מוכנה ורעבה יותר לעונה הבאה. כששואלים אותי אם הייתי ממליצה לשחקניות אחרות לנסוע לשחק שם בתקופת הקיץ, התשובה תהיה חד משמעית כן! אני בטוח אהיה שם.

בשם הגעגוע. יש לי שני אחים גדולים וכשהייתי קטנה עשיתי כל מה שהם עשו – ככה התחלתי לשחק כדורסל. בבית ספר יסודי שיחקתי עם בנים בכוכב יאיר,עד כיתה ח’ שיחקתי בכפר סבא,עברתי לאקדמיה בוינגייט לתקופת התיכון,חצי עונה עם פתח תקווה בליגת העל  ומשם מעבר חד ממש לצה”ל.שבוע לפני שהתגייסתי עוד לבשתי את המדים של הפועל פתח תקווה ואז ככה פתאום זרקו עליי מדים ונשק והתחלתי דרך חדשה. לפני שנתיים בדיוק הייתי באירלנד יחד עם נבחרת הנערות בדרג ב’, בכניסה לאולם מכרו כדורסל קטנטן וקניתי שניים; אחד מהם כמתנה והשני בשבילי למזכרת, תכלס אז לא ידעתי כמה הוא יהיה משמעותי בשבילי. שבועיים בצבא וכבר כמעט השתגעתי, מה קשור נשק? למה אני צריכה להחליף אותו בכדורסל? בפעם הבאה שחזרתי לצבא כבר הבאתי את הכדור הקטן, בכל שנייה פנויה באוהל ניסיתי לקלוע אותו לתוך קסדה הפוכה, מאז הכדור הזה מגיע איתי לכל בסיס אליו אני מגיעה ועברתי כבר כמה: התחלתי בקורס טייס, נפלתי, טירונות בשבטה, מסלול לוחמים של יחידת רוכב שמיים ועכשיו בה”ד 1. קבוצה טובה זו קבוצה שהייתם מוכנים לצאת איתה למלחמה, השוואה קצת מוזרה אבל משחק על הישארות בדרג א’ נגד סלובקיה, הוא גם סוג של מלחמה. דבקות במשימה, משמעת, מקצועיות, שליחות ורעות, ערכים שבלעדיהם אי אפשר לנצח באים לידי ביטוי בחיי שגרה של שחקנית כדורסל ובאותה מידה בחייה של לוחמת. הבדל יחיד אבל מהותי בין שני סוגי המלחמות – במלחמה אמיתית מדובר בחיי אדם ולכן אי אפשר להפסיד. כתוצאה מכך, כאשר מתאמנים למלחמה מסוג כזה, בו הפסד הוא לא אופציה שאפשר להעלות על הדעת, לא מתפשרים על שום דבר בדרך. לא פעם אחת נדרשתי לעשות משימה שנראתה בלתי אפשרית. איך לתאר את ההרגשה כאשר עומדים במשימה שכזאת ועושים אותה הכי טוב שאפשר? אני לא יכולה, צריך להרגיש.הדרך הזו היא קשה, אבל שעוברים אותה כחלק מקבוצה חזקה ומגובשת, כזאת שהייתם יוצאים איתה למלחמה, הכל הופך לחוויה מטורפת שהייתי מתחילה אותה מההתחלה אם הייתי יכולה. כשקיבלתי הזדמנות לכתוב משהו, בשם הגעגוע, לא יכולתי לומר לא. המגרש שלי התחלף, לא לעוד הרבה זמן.מתגעגעת, רעות.

EVERYTHING MATTERS אני לא יודעת כמה מכם מאמינים בקארמה. אני לקחתי שלוש טיסות, שני קונקשנים וזוג נעלי כדורסל רק בשביל להגיע לקארמה שלי. מי שמכיר את “אלוהי הכדורסל” יודע שהוא נמצא בפרטים הקטנים. השעה היא 4:30 בבוקר. השעון המעורר סוף סוף נכבה לאחר שלושה “סנוזים”. גם אחרי שנה במערכת קשה להתרגל לשעות האלו. אני מכינה לעצמי קפה שחור טורקי שאמא שלחה לי מהארץ, לוגמת אותו במהרה ועולה על האופניים לכיוון האולם. אני מגיעה לאולם כדי לפגוש שם את לורי, העוזרת מאמנת, ולגלות שלמרות שאני מגיעה שעה לפני שהאימון מתחיל היא הגיעה לשם לפניי. גם אחרי קריירה מפוארת באירופה וב-WNBA היא עדיין לא יכולה להשתחרר מההרגל ולהגיע ראשונה לאולם – זה חזק ממנה. ללורי יש משפט קבוע: “אם לא נהיה מדויקות ונעשה הכול כמו שצריך- אלוהי הכדורסל לא יעזור לנו”. לאחרונה יצא לי לחשוב על המשפט הזה ומה הוא בכלל אומר. הסלוגן של הקבוצה שלנו הוא “everything matters”- הכול משנה. המאמנות שלנו מזכירות לנו את המשפט הזה כל יום. במעגל לפני שהאימון מתחיל, בשיחות קבוצתיות וגם בחדר ההלבשה לפני המשחק. המשפט הזה ליווה אותי כל יום במשך השנה האחרונה, טפטף לי לתודעה, ואני מרגישה שאני מצליחה להבין אותו היום יותר מאי פעם. הייתי רוצה לפתוח בדוגמא מהעונה שעברה: יום ראשון. בדיוק חזרנו מקליפורניה אחרי שני משחקים קשים מול סטנפורד וברקלי. התאמנו במשך שעתיים, עברנו על התרגילים, על האאוטים והתכוננו למשחק הבא. נשארה דקה לסוף האימון – התקפה אחרונה. אני עומדת בפינה והכדור נזרק לסל. נשארתי לעמוד במקום. “איך את לא הולכת לריבאונד התקפה?” coach E הסתכלה עליי במבט שהוריד לי 4 שנים מהחיים (ב-4 שנים כאלה כבר יכולתי לסיים תואר ראשון) ואני שותקת. “הרי את יודעת כמה זה חשוב. זאת הסיבה שאנחנו מפסידות משחקים, בגלל שלא הלכת לריבאונד בהתקפה האחרונה של האימון, ככה אנחנו נראות”. באותו רגע זה נראה לי לא הוגן. אני עובדת כל כך קשה כל יום, מגיעה שעה לפני כל אימון, זורקת, מרימה משקולות, קוראת את כל הסקאוטינג כמה פעמים לפני כל משחק ובגלל שלא הלכתי לריבאונד התקפה אחד בדקה האחרונה של האימון אנחנו מפסידות משחקים? ואז זה הכה בי. זאת בדיוק הסיבה. “הכול משנה” אומר שכל פרט הכי קטן והכי שולי הוא קריטי ויכול לקבוע ניצחון או הפסד. זה אומר שאם כל שחקנית לא תהיה בשיא המנטלי, הפיזי והרגשי שלה בכל רגע נתון זה ישפיע על כולן. אם שחקנית אחת תקום בבוקר ותחליט שלא מתחשק לה להתאמן זה יוריד את כולן למטה ביחד איתה. “הכול משנה” אומר שגם אם לא מתחשק לי להתאמן היום אני אכנס לאולם עם חיוך ולא אתן לאף אחד לראות, אפילו לא לרגע, שלא מתחשק לי להיות שם. הרבה אנשים אוהבים להאשים את האמריקאים בזיוף. אומרים שהם נחמדים מדי ושהם משתמשים במסכות. אני לא רואה בזה זיוף, אלא כבוד לאנשים מסביבי. נמצאים סביבי אנשים שהעבודה היחידה שלהם בחיים היא להפוך אותי לטובה וחזקה יותר. המאמנות, מאמני הכושר, הפיזיותרפיסטים, התזונאיות והיועצים האקדמאיים משקיעים בעבודה הזאת את חייהם. אז מי אנחנו שנחליט שלא מתחשק לנו להתאמן היום כשהעבודה היחידה שלנו היא החלום של כל שחקן או שחקנית כדורסל – לעשות את מה שאנחנו הכי אוהבות  בתנאים הכי טובים ומקצועיים? אבל רק להגיע לאימון זה לא מספיק. רק להיות נוכחת לא אומר שהתאמנת באמת. הרעיון של “הכול משנה” אומר שכל יום, כל שעה שאנחנו דורכות באולם או בחדר משקולות אנחנו צריכות להביא את האני הכי טוב שלנו. להשקיע את כל האנרגיות המנטליות, הפיזיות והרגשיות שלנו. לתקשר, להתלהב, לשמוח אחת בשביל השנייה ולכעוס כשאנחנו משחקות לא טוב. לקחת את זה אישית. כל פעולה. גם אם זאת הדקה האחרונה של האימון, גם אנחנו עייפות וגם אם כואב לנו, גם אם למדנו כל הלילה ויש לנו עבודת הגשה וגם אם אנחנו מתגעגעות הביתה, אנחנו צריכות להביא את המאה אחוז שלנו בכל רגע נתון על המגרש. ברגע שעזבתי את ישראל יצאתי למסע. מסע מנטלי שהופך אותי כל יום לחזקה יותר ונותן לי כלים להתמודד עם מצבים שונים בחיים. הדבר הכי חשוב שאני לומדת מהמאמנות שלי זה את החשיבות של קשיחות מנטלית. הן לימדו אותי שקשיחות מנטלית זה משהו שאפשר לפתח, משהו שאפשר לגדל. ממש כמו שריר חדש. הן לימדו אותי שזה לא משנה כמה מוכשרת אני, מה שמשנה זה כמה תחרותית אני. כמה אני רוצה לנצח. במילים אחרות, הן מלמדות אותי כל יום מה זה אומר להיות ספורטאית ברמה הגבוהה ביותר. המאמנת שלי, coach E היא All American point guard, לשעבר וזוכת מדליית זהב באולימפיאדה של 1988. היא נכנסה ל-women basketball hall of fame ב-2002. היא אלופה אמיתית. הסיבה לכך היא שהיא כנראה שיחקה בדיוק כמו שהיא מאמנת היום – בלתי מתפשרת, מקצוענית ועם ההבנה שאם הכול לא משנה- כלום לא משנה.

בחודש אפריל 2018, נפצעה לינוי ביטון בברך, מה שהתברר לאחר מכן כקרע ברצועה הצולבת הקדמית. כשנה לאחר מכן לינוי חזרה לשחק, ואחרי המשחק העלתה על הכתב את התחושות שלה. לינוי משתפת איך זה לחזור לשחק אחרי שנה מחוץ למגרשים: 16.4.19 המשחק הראשון שלי אין דרך לתאר את מה שהרגשתי במשחק הזה! מהבוקר כאבה לי הבטן מהתרגשות. כל היום חשבתי מה יהיה כשאגיע למשחק, מה יקרה ברגע שנטע תצעק “לינוי חילוף” כל היום חיכיתי להגיע לרגע זה שהמשחק יתחיל ואעלה למגרש! התחיל החימום, רציתי להכין את הגוף שלי הכי טוב שאפשר כדי לעלות הכי מוכנה שאני יכולה להיות. כמה דקות לסוף החימום ניגשתי לנטע וביקשתי שתגיד לי שתי דקות לפני שאני עולה למגרש כדי שאעשה שוב חימום קל בצד. עלו לי המון מחשבות בחימום כמו מה יקרה אם לא אשחק טוב, מה אם אאכזב את הקהל שצופה בי ואת החברים שלי שבאו לעודד אותי ושנה שלמה חיכו לראות אותי על המגרש משחקת, הפחד שלא אהיה מספיק טובה ומה יחשבו עלי אם לא אצליח, מחשבות מיותרות שסתם גרמו לי לתחושת לחץ. רציתי להרגיע את עצמי אבל זה היה חזק ממני אך האמנתי בעצמי שברגע שאעלה למגרש וברגע שאתחיל לשחק המחשבות האלה יעופו לי מהראש כי הן לא מעניינות, מה שחשוב הוא לשחק וליהנות! 5 דקות עברו מתחילת המשחק. נטע קראה לי ואמרה “תתחמי את נכנסת” עלה לי חיוך קטן כזה על הפנים שלא רוצה שכולם יראו למרות שאני חושבת על זה עכשיו למה לא חייכתי כמו שרציתי? הייתי צריכה להמשיך את החיוך שלי בגאווה כי זאת זכותי, אחרי יותר משנה שלמה שעבדתי כל כך קשה כדי להגיע לרגע הזה והנה הוא מגיע אז ברור שאחייך חיוך ענק! עשיתי ריצה קלה בצד של המגרש המשכתי בתרגילי אתלטיקה קלים, מתגברות וקצת צעדי הגנה. הגיע הרגע שלי לעלות למגרש, התחושה הזאת ברגע הזה שרצים מהספסל לעמדת חילוף ותוך כדי מסירים את החולצת חימום. תחושה כל כך כיפית שאי אפשר להסביר במילים. פעולה שמעריכים אותה רק אחרי שלא יכולים לבצע אותה כל כך הרבה זמן.. מהיום החלטתי שכל רגע שאעלה על המגרש אני אעריך! לא אוותר לעצמי אף פעם ואעשה את הכי טוב שאני יכולה. היום אני יודעת שאני יכולה, אני יודעת שאם אמשיך בדרך שלי אגיע לאן שארצה! עליתי למגרש, הלב שלי דפק כמו שהוא לא דפק בחיים! בדקה הראשונה הייתי בעננים, לא האמנתי שהרגע הזה הגיע! לאחר מכן נכנסתי למשחק כל הזמן היה לי חשוב להקשיב לרכזות שאיתי על המגרש כדי לא לעצור לקבוצה את השטף של המשחק. רציתי לכפר על זה שאני לא יודעת את התרגילים של הקבוצה בזה שאתן מעצמי יותר בהגנה למעני ולמען הקבוצה. בפוזשנים הראשונים של ההתקפה זזתי ללא כדור וחיפשתי את המסירה הנכונה. בהמשך הרגשתי שיש לי שלשה פנויה ולקחתי אותה. היא הייתה קרובה להיכנס. אני גאה בעצמי שלקחתי אותה אחרי דקה וחצי על המגרש. בהמשך שיחקנו תרגיל שהפך לחופשי היה חדירה הוצאה חדירה הוצאה, שירה חדרה לטבעת וחתכתי כדי שתהיה לה זווית מסירה, היא מסרה אליי את הכדור ועליתי בג’אמפ לקליעה. הכדור נכנס לסל!!! זאת הייתה תחושה שאי אפשר לתאר. זה היה סל מיוחד, הסל הראשון שלי, בדרך החדשה שלי אל המטרה שלי. אני היום יודעת לאן אני רוצה להגיע. אני מבינה כמה הכדורסל זה חלק ממני. אני מבינה לאילו תחושות אפשר להגיע מהמשחק הזה שנקרא כדורסל! ישר אחרי הסל המרגש ירדתי להגנה הכי מהר שאני יכולה. שמרתי על עדן רוטברג (שחקנית מנוסה, כבר כמה עונות בליגת על ) היא כדררה מולי והסתכלתי לה בגובה העיניים, שמרתי נמוך בהגנה ורציתי לקחת לה את הכדור. הצלחתי לעשות דיפלקשן ולהעיף לה את הכדור מהיד. עוד רגע בו חשבתי לעצמי “לינוי את כאן תמשיכי ככה”. המשכתי לשחק, נהניתי בטירוף ונגמר לו הרבע הראשון. ירדתי מהמגרש ותחושת הקלה ושמחה הציפה אותי חשבתי לעצמי “וואו לינוי עשית את זה, עברת את החלק הראשון. עוד מעט תיכנסי למשחק שוב, ותלמדי ותיהני ממנו עוד יותר. עבר לו הרבע השני וגם השלישי, עודדתי המון את הקבוצה והייתי דרוכה לרגע שאעלה למגרש. התחיל הרבע הרביעי, נטע אמרה לי : “לינוי 8 דקות על השעון תתחילי חימום”. שוב עלה לי חיוך והפעם חיוך שמח וגאה. שוב הלכתי לצד של המגרש. עשיתי חימום, הרגשתי מיוחדת, עליתי למגרש, שוב שמעתי את הקהל והפעם עוד יותר חזק כי הגיעו עוד אנשים. עליתי 6 דקות לסוף המשחק. במשך כל הזמן הזה התוצאה הייתה צמודה, הייתי בתוך המשחק – כל מה שרציתי זה לקחת את הכדור אליי בהגנה ולרוץ כמה שיותר מהר ואגרסיבי להתקפה. לקחתי כמה ריבאונדים, הייתי על הרצפה כשנאבקתי על הכדור והשארתי אותו בידיים שלי! כל מה שרציתי זה שהכדור יהיה אצלי. לא חשבתי על הרגל לא חשבתי על הפציעה פשוט נהניתי מלשחק. היה פוזשן שלקחתי ריבאונד הגנה ופשוט דחפתי את הכדור הכי מהר שלי קדימה, “מחוף לחוף” ככה זה נקרא, הרגשתי את הגוף שלי רותח ואותי מניעה מבערים בצורה מטורפת והגעתי עד הטבעת, אפילו הפלתי בדרך את איילה. הכדור התגלגל ולא נכנס, אבל הייתי גאה בעצמי על הפעולה הזאת. בהמשך המשחק ביצענו תרגילים אני נשארתי קשובה לרכזות וסמכתי עליהן שהן יובילו אותי לאן שצריך. המשחק היה נורא צמוד. 55 שניות לסוף נטע לקחה טיים אווט ועשתה חילופים. התוצאה על הלוח הייתה 44-46 . קיבלתי בהבנה את ההחלטה של נטע, סמכתי על השחקניות שאיתי בקבוצה שהן יעשו את העבודה כראוי בדקה האחרונה של המשחק כדי שננצח. וואו המשחק נגמר. כל כך רציתי לבכות מהתרגשות אבל החזקתי את עצמי, בסוף המשחק התאספנו במעגל ונטע אמרה את דבריה לגבי המשחק שהיה, נטע ציינה אותי בדבריה ואמרה “היו רגעים שהיית יותר אינטנסיבית משאר הבנות בקבוצה, כל הכבוד לך שיחקת בלי פחד וזה חשוב למשחק ראשון.” פעם ראשונה שנטע החמיאה לי מול כולם. שמחתי והתרגשתי בטירוף, יצאנו מהמעגל ושחררתי את הדמעות שהחזקתי בתוכי, אלו היו דמעות של אושר! דמעות של שמחה! המחזור הצעיר בא אליי, חיבק אותי ובאמת שמח עבורי וכך גם הבנות של הכדורגל שהיו בקהל והחברות שלי מהכדורסל. ניצן אמרה לי בסוף המשחק “לינוי בדקות האחרונות של המשחק פשוט הייתי בהגנה ולקחת את הכדור ואמרתי לוחמת!” זאת המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל. אני צמאה למשחק הזה, אני צמאה לממש את הפוטנציאל שלי, אני צמאה ללמוד את המשחק, להתפתח ולהתקדם. לא הרגשתי ככה אף פעם. תמיד רציתי להשתפר ותמיד רציתי להתקדם אבל היום אני יודעת להצביע על איפה אני רוצה להתקדם ומה אני רוצה לשפר ומבינה את המשמעות של מה אני צריכה לעשות כדי שזה יקרה!